קהילת תפילה ישראל והעולם

מהמצה אל החירות

מלב פרטי ללב לאומי

בסוד הענווה

מידת הענווה איננה עוד תכונה

ברשימת המידות.

היא כתר, היא מפתח, והיא השער

שדרכו הכול מתחיל.

היא לא באה להקטין את האדם,

אלא להזכיר לו מי הוא באמת:

צינור פתוח לאורו של עולם.

הענווה היא תנועת חיים

הפועמת בכל קומות האדם:

במחשבה - שקט נקי המעמיק

חיבור פשוט ללא רעשי רקע

בדיבור - קול היוצא מן הלב ונכנס אל הלב, אינו מבקש להרשים אלא להיטיב.

בעשייה -

היא מתלבשת במלכות,

ומופיעה כהטבה לבריות, כדרך ארץ,

ברוך ובפשטות כי כך הוא רצונו.

הענווה יודעת סוד:

השכינה אינה שורה במקום המלא בגסות רוח, המרדף אחר הכבוד- הם כקירות אטומים, המסמאים את הראייה.

ענווה - תנועה עדינה:

לפנות מקום.

לא בכוח אלא בנשימה.

לא במחיקה אלא בוויתור.

וכאשר נוצר חלל פנוי מתאפשר מגע וסוד הזיווג נרמז בו בשקט.

ע נ ו ה

ע ענווה

נ - נאמן רוח

ו - ויתור והתבטלות

ה - הלל והודיה

העניו אינו נאחז, אלא נדבק בקונו,

חי בהודיה שקטה.

עין טובה -ראיה -יראה

הענווה פותחת עין עליונה

הרואה בטוב והמטיב, חושפת נסתרות ומגלה את נפלאות ה'.

האות עי״ן-

נושאת בתוכה תנועה עליית מים נוקבין

מן התחתונים עולים לעליונים

והענווה היא הצינור.

וזהו סודם של אבותינו

האד"ם השלם-

*א* ברהם *ד* וד *מ* שה

אברהם אבינו

“ואנוכי עפר ואפר”

ומתוך עפרו קם, פעל ודיבר.

ענוותו לא מחקה אותו,

אלא ניקתה אותו מאחיזה.

דוד המלך

“ואנוכי תולעת ולא איש”

לבו שר, הנהיג ואהב

ענוותו לא כיבתה את קולו,

אלא שחררה אותו מכבוד.

משה רבנו

“עניו מכל אדם” -

הוא אשר הוריד תורה,

עמד בפרץ ושבר לוחות.

ענוותו הפכה אותו

לכלי לאור הגדול ביותר.

בקישור ליציאת מצרים-

שאינה רק סיפור שאנו מספרים מדור לדור, אלא היא מצב תודעה.

מצרים היא המיצר:

המקום שבו ה"אני" נאחז, נסגר, מתקשה. מקום בו הרוח מתגססת, נהיית גסה וקשה והיא ככלא אמיתי לאדם.

הענווה היא תחילת הגאולה

כי אין אדם נגאל

עד שהוא מסכים לראות

את המיצר שבו ולבקש להיפתח

ולהתרכך ולהתכלל.

בליל הסדר אנו מוזמנים לשוב לפשטות:

להניח לרגע את הידיעה, את האחיזה,

את ה"אני שכבר יודע".

ולהיות ככלי פתוח.

המצה- לחם עוני.

לא רק כעוני חומרי

אלא ענווה- כלחם שלא תפח,

שלא התנפח מעבר למידתו,

כך גם הלב שאינו תופס נפח מעצמו,

אלא מוכן לקבל על עצמו כל צורת חיים אשר בחר להתהוות ולהיראות דרכו

הוויה ברוך הוא.

ואף המרור כטעם המיצר - נכנס בענווה שאינה בורחת מהכאב,

אלא פוגשת אותו בנוכחות.

היציאה ממצרים היא היציאה

מהאני הסוגר הלא מקבל- אל העני הפתוח

מעבדות של הרגל וכבדות, אל חירות של זרימה והקשבה.

כשהלב אינו מלא בעצמו

אלא מלא בעצמותו- השכינה כבר שם.

וברגע העדין הזה, הגאולה כבר החלה

ומתוך תנועה זו הלב הפשוט אינו נשאר

רק פרטי, אלא נפתח אל הכלל.

החברה הישראלית היא כגוף אחד,

רב פנים, רב קולות, רב תנועות,

קצוות שונים, דעות מנוגדות,

לבבות המבקשים- כל אחד בדרכו

ולעיתים- הקצוות מתקשחים,

נאחזים באמת שלהם והלב נסגר.

וכאן מתגלה עומק הענווה:

לא לוותר על האמת

אלא לוותר על האחיזה בה.

לא למחוק הבדל

אלא לפנות בו מקום.

לא להסכים עם הכול, אלא להסכים להיות במרחב שבו הכול יכול להישמע.

כשם שהאדם מפנה מקום לשכינה,

כך עליו לפנות מקום גם לאחר.

כי השכינה שורה דווקא במקום של ריבוי שאינו נלחם בעצמו. “כל קצוות הקשת” אינם פיזור, אלא שלמות נסתרת.

כמו אור אחד הנשבר לצבעים,

כך עם אחד מתגלה דרך ריבוי פנים,

והענווה היא היכולת

לראות את האחד בתוך הריבוי

ויציאת מצרים של הכלל

אינה רק יציאה מפחדים חיצוניים,

אלא יציאה מהקשיות שבין הלבבות.

מהצורך להיות צודק-

אל היכולת להיות מחובר.

מה"אני הסוגר" של קבוצה אחת

אל "אנחנו" פתוח

המסוגל להכיל.

בליל הסדר יושבים יחד

שונים, לא תמיד מסכימים,

אך מסובים סביב לשולחן האחד.

וזה עצמו תיקון:

להישאר,

להקשיב,

לא לברוח מהשונות.

הענווה של הכלל היא היכולת לומר:

אין לי את כל האור- אך יש בי חלק ממנו.

וגם בך יש חלק.

ורק יחד האור מתגלה בשלמותו.

וכשהלב הלאומי מתרכך,

מפנה מקום, מוכן להקשיב

מתרחב הכלי.

והשכינה שורה לא רק באדם, אלא בעם.

כך גם בתוך הריבוי,

גם בתוך המתח בסוד הלב השקוף

הלב החשוף

מתחילה להתנוצץ להיוולד

במרחב הלב חירות חדשה