קהילת תפילה ישראל והעולם

*בוקר אור ליום חמישי, 16.4.26 כט בניסן, יום 14 לעומר*

*פרשת השבוע -תזריע מצורע*

פרשת תזריע נפתחת במשפט

*אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא*

וכוללת דינים מיוחדים ליולדת.

כאשר נולד בן זכר, יש לערוך לו ברית מילה בגיל שמונה ימים. היולדת תהיה טמאה במשך שבוע בתומו תטבול במקווה טהרה, תמתין 33 יום נוספים ולאחריהם תקריב קורבן מיוחד.

אם היא ילדה בת טומאתה תימשך שבועיים בתומם תטבול, תמתין 66 יום ולאחריהם תביא את קורבן היולדת.

קורבן היולדת כולל כבש לעולה ובן יונה או תור (עוף ממשפחת היוניים) לחטאת על המזבח.

אם אין באפשרותה להביא כבש לעולה, היא רשאית להביא בן יונה או תור במקום הכבש.

הפרשה בעצם מדברת על מעגל החיים הבנוי גם הוא, כמו כל המציאות הדואלית -מצדדים של טהרה וטומאה, והבנה ששניהם יחד בונים את המציאות השלימה, ושניהם חלק ממנה, אך על מודעות האדם להיות מכוונת כל הזמן,

ובטח בשעת מעשיו לכיוון טהרה,

ואז הוא בעצם מברר ומתקן את העולם.

והפרשה מסבירה לנו ממש הלכה למעשה כי *עצם הכוונה והמחשבה של האדם* היא זו *שתקבע את התוצאה* בהמשך.

מעגלי טומאה וטהרה

מחברים את האדם למחזור החיים, הבנוי מריחוק והתקרבות- מחזוריות מעגלית, שבכל אחד מהמצבים יש אור מיוחד שמסייע לנו להתקדם,

מחד, בזמן טומאה, התרחקות אנו זוכים להסיר את הקליפות שנוצרו מעלינו בשל החיים במציאות הגסה,

ולהוליד מתוכינו צמיחה חדשה,

מנגד, בזמן טהרה אנו זוכים להארה ישירה, וגילוי שמאפשרים צמיחה ממקום של יצירתיות, ופעולה יזומה.

בזהר הקדוש מפרשים את פרשת תזריע, כבכיית כנסת ישראל לקדוש ברוך הוא על גלותה, ששם אורו נסתר, ומחפשת היא את שאהבה נפשה, ומחכה לזיווג עמו,

לחיבור לאור הישיר ולגאולה.

בהמשך פרשת תזריע ופרשת מצורע עוסקות בנגע הצרעת.

הפרשה הראשונה מתארת את שלב ה"דיאגנוזה",

את הדרך לזהות את נגע הצרעת ואילו הפרשה השניה\ עוסקת בשלב השני של ה"ריפוי", בדרך ההיטהרות מהצרעת.

ומוסבר כי מחלת הצרעת בשרשה היא רוחנית,

והיא מתחילה מהרחוק ואז מתקרבת,

תחילה מופיעה על קירות הבית,

אחכ מופיעה על הבגדים,

ורק אחכ על הגוף עצמו.

והריפוי שלה לא נעשה על ידי רופא, אלא, על ידי כהן-

מטפל רוחני.

אדם קם בבוקר ומגלה על קיר ביתו כתם אדום או ירוק עז.

הוא צריך לקרוא לכהן שיבחן את הנגע, ובמידה וזהו נגע צרעת, הכהן סוגר את הבית למשך שבוע ימים.

אחריו הוא בא לבדוק שוב, אם הכתם נחלש, קולפים אותו והבית טהור,

אך אם הנגע נשאר כשהיה (ובוודאי אם פשה והתרחב) סוגרים את הבית לעוד שבעה ימים, ואם הנגע נשאר – עוקרים את הלבנים שעליהם הנגע ומכניסים במקומם אבנים חדשות וטחים בטיט.

אם הנגע חוזר שוב – הבית כולו טמא וצריך נתיצה.

בשלב הבא, הנגע מופיע על הבגדים, בצורת כתם אדום או ירוק עז, ואם הכתם אינו חולף (ובוודאי אם מתפשט) – דין הבגד לשריפה.

בשלב האחרון, הנגע מופיע על האדם עצמו.

אדם מגלה על גופו כתם לבן בגודל גרגר אפונה, הוא קורא לכהן לבדוק את הנגע והכהן בודק אם גם השערות בתוך הנגע הפכו להיות לבנות,

וכן אם המראה הכללי של הנגע הוא שקוע בתוך העור – ואז האדם מוכרז כמצורע.

כעת מתחיל תהליך קשה ומשפיל, שבו האדם צריך לעזוב את ביתו ולצאת לבידוד מוחלט מחוץ למחנה.

לאורך כל הדרך מביתו עד מקום הבידוד, הוא צריך להכריז על עצמו בקול: "טמא טמא",

ובמשך שבתו שם, הוא צריך לנהוג מנהגי אבלות, לא לגזור את שערו ולא להחליף את בגדיו.

התורה מקשרת את מחלת הצרעת, שהיא מחלה רוחנית בשרשה דווקא ללשון הרע,

וזה ניכר בשני סיפורים על משה ומרים:

כאשר ה' התגלה למשה בסנה וציווה אותו ללכת למצרים,

משה ניסה להימנע מן השליחות בטענה שהיא צפויה להיכשל. אחת הטענות היתה, ש"הם לא יאמינו לי". עם ישראל יסרב להאמין שהגאולה הגיעה אחרי מאה שנות סבל ושעבוד. בתגובה, ה' הורה לו להכניס את ידו תחת בית השחי וכשהוציא אותה, היתה מצורעת כשלג.

סיפור נוסף התרחש עם מרים, באחד הימים שגילתה שמשה עזב את ציפורה אשתו ופרש מחיי אישות.

היא כינסה מיד אסיפה משפחתית עם אהרן והביעה את פליאתה על הצעד הקיצוני שעשה משה.

מיד מרים הצטרעה בכל הגוף.

ואמצעי הטהרה- מים טהורים -

*וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם:*

נבואת הגאולה מספר יחזקאל,

המבטיחה טהרה רוחנית לעם ישראל משמים מכל טומאותיהם.

ומתאר את תהליך הגאולה וטהרת עם ישראל מכל טומאותיהם וגילוליהם.

הקב"ה מבטיח לטהר את ישראל, כפי שמקווה מטהר את הטמאים, ומסיר את הטומאה המונעת את הקרבה לה'.

הדימוי המרכזי הוא של זריקת מים טהורים (כמים חיים המטהרים), המזכיר את טהרת המצורע או טמא מת, כסמל לטיהור פנימי עמוק.

בפרשת מצורע מופיע הביטוי "ורחץ במים" כ-15 פעמים (!), בהקשר לדיני טומאה וטהרה.

השאלה היא, מהי בדיוק ההגדרה של "ורחץ במים" – האם הכוונה להתרחץ באמבטיה, או להיכנס לבריכה, לנהר, לים וכדומה? מהם התנאים ליצירת מקוה?

דיני מקוה נלמדים בתורה משני פסוקים מרכזיים: "אך מעיין ובור מקוה מים יהיה טהור"; "ורחץ במים את כל בשרו".

חז"ל לומדים מכאן שלושה תנאים להכשרת מקוה:

א. מי גשמים ולא מים שאובים – בדומה למעיין, מי המקוה אמורים להגיע למקום באופן טבעי ללא מעורבות מלאכותית;

ב. מכונסים ולא זוחלים – בשונה ממעיין, המילה 'מקוה' פירושה התכנסות המים בתוך מקום אחד, כפי שנאמר בסיפור הבריאה "ולמקוה המים קרא ימים". לכן מקוה כשר רק אם המים לא זורמים החוצה.

ג. ארבעים סאה – מהביטוי "ורחץ במים את כל בשרו" לומדים חז"ל כי המקוה צריך להכיל כמות מים שיכולה להכיל בבת אחת את "כל בשרו" של אדם ממוצע. לפי זה נקבעה כמות מים מינימלית של "ארבעים סאה" (לפחות 332 ליטר).

ושורה תחתונה, אנו למדים שהחיים מביאים את האדם לכל מיני מצבים שבהם ייטמא,

ולא יכול להישאר טהור תמיד, אך תמיד ברשותו הכלים לשוב לטהרתו, שהיא זו שתשיב את החיבור הישיר של אור הבורא

אתו, ללא הסתרה, ללא אטימות, ללא מחלות(חלל שבו אור האלוקי לא נכנס), ללא חסרים...

וכעת, כנסת ישראל צריכה לכוון בכל מעשיה ומחשבותיה

לייחוד השלם שלה ושל הקדוש ברוך הוא, שיגאל אותנו סופית מכל סיבלותינו וצרותינו,

יטהר אותנו מטומאותנו,

ואז החיבור השלם עמו ימלא אותנו בכל השפע של הבריאה,

בצורתו הטהורה🙌

ולסיום, הגענו להארת התיקון של המלכות שבגבורה,

הוצאה לאור של מידת הגבורה בחיינו בשלמותה, המסכמת את כל אורות הגבורה שאספנו-

ומחברת אותנו אל כח הגבורה שמאפשר לנו לבחור ללכת בדרך הטהרה, ולהתגבר על כל מה שהוליך אותנו שולל אל עבר מצבים טמאים/אטומים של המציאות.

מלכות שבגבורה לא רק מלמדת אותנו בנית גבולות וכוח פנימי, אלא מביאה את הגבורה לביטוי ברור, יציב ונוכח בתוך מציאות חיינו בכל מחשבה, פעולה ומעשה.

כך אנו הופכים להיות האדם בעל גבולות ברורים, הנראים למרחוק, ומורגשים לסביבה.

בפועל אנו נדרשים לשדר יציבות וביטחון.

להנהיג את עצמנו (ולפעמים גם אחרים) מתוך כוח מאוזן.

ואז הגבורה הופכת לנוכחות סמכותית איתנה ויציבה.

ודורשת מאתנו:

הצבת זמן/מסגרת ברורה

דיבור קצר וברור (לא להסביר או להתנצל על גבול)

לעמוד מאחורי המילים שלנו

אם הצבנו גבול לקיים אותו.

איך נדע שאנו בכיוון נכון?

אנשים מבינים איפה אנחנו עומדים.

פחות בלבול במערכות יחסים.

יותר כבוד והערכה שמגיעים מהסביבה, כי הפעולות שלימות וברורות.

"הגבולות שלי ברורים – ואני חיה לפיהם"

בהקשר המדיני, אני חושבת שככל שישראל תהיה יותר ברורה ותקיפה מול עצמה,

ותבין מה היא רוצה שישכון בגבולותיה,

ותציב גבול ברור וחזק לאויביה, כך נקבל הערכה וכבוד מאויבנו,

ושקט אמיתי ישרור בגבולותינו,

שיביא עמו בהמשך אף אולי

נראה את תוצאות המשא ומתן...

גם שלום ומערכות יחסים חדשות בגבולותינו.

בהצלחה לכולנו🩵