כולנו חווים כעת את רעידת האדמה של זמננו. מערכות יחסים,מערכות חינוך ,כלכלה, ביטחונות ישנים ומבנים חברתיים , הכל התערער להתעוררות.
בתוך האבק של המבנים הנופלים מסתתר סוד התחדשות
הקריסה איננה חורבן וסוף,
היא כפינוי מקום להתחדשות.
המבנים הישנים קורסים
כי באה נשימה חדשה
בבסיס הכל נמצא המעשה הפשוט ביותר: הנשימה.
הנשימה היא הרוח שנכנסת בנו, וכשאנו מוציאים אותה החוצה היא הופכת להבל פה. הבל הפה הוא כחומר הגולמי
של הבריאה.
זהו הרגע שבו הנשמה הופכת לנשימה, והנשימה הופכת להבל פה ולניב,
ניב שפתיים.
כשאנחנו מדברים אמת, אנחנו לא רק מוציאים מילים מהפה, אנחנו מעניקים לפיסות מהאור הפנימי שלנו
אותיות וגוף בעולם.
ניב שפתיים - נביאה ונביעה
נביא/ה זה לא אדם שחוזה עתידות רחוקים. נביא/ה היא זו שהצליחה להפוך את הניב שלה לנביעה, לקולו של האל הטוב והמיטיב, קולה של מיהטבאל.
זוהי ההכרה הפשוטה והעמוקה שכל מה שנאמר ומגיד במציאות אינו אלא אור אינסוף שנחתך לצלילים, רטט, הבל פה ונשימה. היא לא רק מבטאת את עצמה,
היא נושאת ןמביעה את האמת שנחתמה בה.
בכל פעם שאנחנו מעזים לדבר את מה שחי בנו, אנחנו משתתפים במעשה הבריאה. אנחנו בוראים את הבורא כאן, בתוך החומר.
"בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" (ישעיהו נ"ז, י"ט)
שפה- שפתיים -קו התפר.
במקום שבו קרסו המבנים הישנים שחנקו את הקול,שפה החדשה מתחילה נובעת
ניב שפתיים
ניב-אה
ניב-אהיה
ניב-הויה
ניב-אהבה
זהו ניב אלופו של עולם המבקש
להתגלות דרך הדיבור, דרך הדביר.
הוא עובר דרך הפה והשפתיים דרך
הצמצום המקודש, בגבול הנושק
ברווח בין לבין,
הוא עומד על השפה
שפת הים, שפת הנהר
בקו התפר שבין הרוח לחומר.
השפתיים הן המקום שבו הפנים פוגש את החוץ, שבו הרוח הנושקת למציאות היא הנשיקה שבין העתיק להווה.
כשאנחנו מפסיקים להסתתר,
השפתיים הופכות לגשר חי.
"יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ"
(שיר השירים א', ב')
באמור הזה באמירה הזו,בדיבור הזה
אנחנו "מדובבים שפתי ישנים" - מפיחים חיים מהעתיק והופכים אותו לנוכחות חיה ונושמת כאן ועכשיו. אנחנו נותנים שפה ושם למה שהיה עד כה נסתר,והופכים לרוח בתוך חומר וחומר בתוך רוח.
הבנייה החדשה של חיינו לא תחזור אל הקירות הסגורים של פעם, היא צומחת מתוך הדיבור החי שפוגש קרקע.
הניב הופך בית
והאהבה הופכת מבנה.
אל תפחדו מהקריסה. פשוט הקשיבו לנשימה שלכם, כשהמילה תהיה הכרחית, היא כבר תמצא את דרכה אל השפתיים. היא תהיה אמת, היא תניב אהבה,
והיא תברא מציאות חדשה.
באחרית הימים, הנבואה אינה שייכת ליחידים בלבד, אלא היא נביעה טבעית
של כל אדם המחובר לנשימתו .
"וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנֹותֵיכֶם..."
(יואל ג', א')
"וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים, כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם"
(במדבר י"א, ט')
"וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ... וְאָזְנֶיךָ תִּשְׁמַעְנָה דָבָר מֵאַחֲרֶיךָ לֵאמֹר: זֶה הַדֶּרֶךְ לְכוּ בוֹ" (ישעיהו ל', כ')
"כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א, ט')
"וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם, אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאל" (יחזקאל ל"ט, כ"ט)
המימוש של פסוקים אלו הוא התקנת הפה בגילוי האותיות ושפת לשון הקודש.,
ניב השפתיים, ניב הויה, ניב אהבה
שדרכו עובר האור מהדביר הפנימי האינטואטיבי ההשראתי הריקודי
מבינת הלב אל המציאות הגלויה.
בלי מתווכים ומבנים חיצוניים,
האדם עובר ומתעבר באופן טבעי מתגשם לבן נביאים ונביעים כזה שמדובב שפתי ישנים ומפיח חיים חדשים בעולם
מתוך הוית דעת צלולה וחיה,
בניה באותיות בהבל קול,
משפה מושאלת לדיבור מהאור החתום בנו