שביעי של פסח
שער האמונה והשירה
המעבר מהצעקה אל ה"אז" ישיר.
שביעי של פסח הוא היום שבו
לפי המסורת התרחש הנס הגדול של קריעת ים סוף. זהו יום שכולו מעבר – מעבדות לחירות מוחלטת, ומהפחד מהצעקה של "מצרים רודף אחריהם" אל השירה הגדולה של "אז ישיר". "אָז" אינו רק ציון זמן, אלא כפתח סוד למדרגה השמינית, זו שאינה כבולה לטבע, רגע שבו מתאפשרת קפיצה אל מעבר למה שמוכר וידוע. זהו יום של אמון – לא רק שהים נקרע, אלא שיש רגע שבו נכנסים אליו כשהוא עדיין ים עוד לפני שהבקיעה הושלמה. קריעת ים סוף אינה רק אירוע היסטורי, אלא תנועה חיה בתוך האדם. זהו רגע שבו משהו פנימי מפסיק להסכים לחומות, לכבלים ולחישובים הישנים (סיכוי-סיכון של תודעת עבד)
ומוכן לבקוע דרך גבולות המציאות הגשמית והנפשית כאחד לאמון מוחלט (תודעת בן חורין). ברגע הזה ההתפוררות של המוכר והידוע אינו חורבן אלא קריעת המעטפת
של אשר איבד אחיזה במציאות בכדי שמה שבאמת נמצא שם יוכל להתגלות.
בזוהר מתואר כי ביום זה האיר גילוי של "עתיקא קדישא", מדרגה שבה הכל מתאחד, והנסתר מתחיל להופיע בתוך הגלוי.
הלב מזהה שהשורש האלוהי לא היה רחוק, אלא נוכח תמיד, רק מכוסה.
"ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים" – פסוק זה מגלה תנועה עמוקה של הליכה לפני ראייה. הם היו בתוך הים, בתוך התנועה, הפחד והאי־ודאות, ובכל זאת הלכו ביבשה. זוהי נחמה גדולה, היציבות אינה מגיעה רק לאחר שהסערה חולפת אלא מתקיימת כנקודה פנימית בתוך הסערה עצמה. כאן נוצר הקו האמצעי
בין שני חומות המים -
היכולת להחזיק את הכאב והתהוות יחד, מבלי לשפוט את המציאות המתפרקת,
אלא לראות בה פעולה של השגחה.
האמונה איננה תשובה שכלית בלבד, אלא תנועה חיה שמגלה כי הדרך כבר קיימת,
גם אם עדיין אינה נראית לעין. מתוך תנועה זו נולדת השירה.
שירת הים היא הרגע שבו האמונה מתהפכת לראייה. לפני כן האדם מאמין, כאן הוא רואה. לכן נאמר "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי" – ביטוי לכך שהגילוי היה שלם וישיר לכל אחד ואחת,
השירה היא ביטוי של הכרה עמוקה,
של 'עני' המוצא את קולו שלו מתוך ידיעה
נאמן לתו ליבו, למעשה ליבו
המים מתגלים ביום זה כרחם של התהוות. הם מחזיקים ומגינים, ובתוכם מתרחש מעבר עדין בין עולמות – בין עולם המחשבה הנסתר לבין עולם המעשה הגלוי. קריעת ים סוף היא לידה: יציאה מתודעת מצרים אל נשימה חדשה. יש בה תנועה של
צעקה, מעבר ושירה, שלב אחר שלב בהתגלות החיים. בקבלה, הים מייצג את "עלמא דאתכסייא" העולם המכוסה,
ואילו היבשה מייצגת את "עלמא דאתגליא" העולם הנגלה. הנס שבקריעת הים הוא שהנסתר נעשה נגלה, והאור הגבוה פורץ דרך כל המסכים. מתוך כך גם הדיבור משתנה, השירה הפורצת מן המים היא תיקון של המלכות - מצעקה לשירה,
כוח הדיבור האנושי אשר זוכה כעת לבטא אמת שנחוותה מבפנים. זו אינה רק אמירה על המציאות, אלא גילוי שלה. מכאן מתגלה גם מצב תודעה חדש: "יבשה בתוך הים".
האדם אינו נדרש לצאת מן הסערה כדי למצוא יציבות, אלא לגלות בתוכה את הנקודה שאינה נסחפת.
הרגש יכול לנוע,אך הלב נשאר ניגון ישר שיר אומן למהותו .זהו מעבר דרך המיצרים
לא כבריחה, אלא כהתרחבות.
בתוך כל זה עולה שאלה עמוקה:
מי אני מתוך המים ?
שביעי של פסח פותח שער להתהוות מחודשת של זהות. הים שנקרע מאפשר לאני חדש להופיע – כזה שאינו נאחז עוד בדפוסים ישנים או בפחדים מוכרים. הרודפים נשארים מאחור לא מתוך מאבק, אלא מפני שאינם שייכים עוד למי ולמה
שנולד מתוך המעבר.
ולבסוף מתגלה כי הנס אינו רק בעצם הבקיעה, אלא ביכולת להסכים ללכת גם כשהדרך אינה שלמה לעין, ולגלות שבתוך המים עצמם כבר חיכתה היבשה.
מתוך הגילוי הזה, השירה אינה דבר
שנוסף מבחוץ, אלא תנועה שעולה
מבפנים - שירת עדות חיה