הגאולה מחפשת כתובת-
בין המערה לנימי היומיום.
ביומו של רבי שמעון בר יוחאי,
בשיא אש ההילולא, אנחנו רגילים להביט אל על אל הסודות. כעת בתוכי הסוד העמוק של היום הזה מתגלה דווקא בדיוק
של הקומה האנושית היומיומית.
לפעמים נדמה שאם הגאולה היא חזות הכל, אז הפרטים הקטנים של חיינו השמות שלנו, הקשרים, היומיום ההישרדותי
מאבדים רלוונטיות.
אם הכל אחד, למה בכלל צריך את המורכבות של זוגיות, של מאבק קיומי?
המערה כרחם, לא כיעד
תורתו של רבי שמעון בר יוחאי מלמדת
אי אפשר לוותר על הקומה האנושית.
דווקא בתוכה טמונה הגאולה.
הוא לא נשאר במערה
הוא יצא ממנה כדי לייסד את החברותא.
כי גאולה מופשטת היא אור ללא כלי,
ואור כזה לא מחזיק בעולם.
רבי שמעון לא יצא מהמערה כי הוא סיים את "חובותיו". הוא יצא מהמערה שהיא מקום של עיבור, של הכנה להבטה חדשה על האנושי. הגאולה היא היכולת להסתכל על שדה חרוש, על עמל כפיים, על זוגיות שוחקת, על חשבון חשמל ולא לראות בהם ביטול תורה, אלא את *גוף התורה*
המתח שבין ה"אחד" ל"פרטי"-
התשובה למורכבות טמונה
במושג הקבלי של "דירה בתחתונים".
האינסוף לא מחפש שיחזרו אליו
הוא כבר שם.
הוא מחפש להתגלות במקום
שבו הוא לכאורה נראה כחסר,
אז ההישרדות הופכת מנטל
למרחב של גילוי אמונה.
הזוגיות הופכת מצורך בסיסי
למעבדה של חסד וצמצום עצמי.
השם הפרטי הוא לא קליפה הוא
הכתובת הספציפית שדרכה
האור עובר מסונן כדי שנוכל לעכל אותו.
מהישרדות לחיים - המעבר התודעתי
ההבחנה בין "לשרוד את החיים"
לבין "להיות חיים " היא המפתח.
כי האנושיות שלנו אינה מכשול
היא הכלי שיכול להכיל אותו מבלי להישרף.
כשמנסים להיות רוחניים מדי, נשרפים. כשמנסים להיות גשמיים מדי, נחנקים.
הסוד של ל"ג בעומר הוא ההילולא - חתונה. החיבור הבלתי אפשרי
בין שמיים לארץ, בין אש למים.
השנה במיוחד, כאשר יורד גשם רפואות בל"ג בעומר, מתקיים התיקון של
"גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" -
היכולת לראות את גוף התורה
בתוך עמל הכפיים, בתוך חיי היום יום.
גשם רפואות המרפא את הפיצול בתוכנו
לא כאידיאה, אלא כמים חיים אשר זורמים ומחלחלים אל המקום האנושי ביותר.
הגאולה מחפשת כתובת
הגאולה אינה מחפשת מלאכים
היא מחפשת אנשים שמוכנים להכניס קצת אוויר (רוח) אל תוך עפר היומיום.
אנושיים שמנכיחים עצמם ואומרים
הנני בתוך הניסיונות והיומיומיות.
אנושיים שעפר הופכים משכן.
האלוהות אינה נצרכת לעוד אלוהות
היא זקוקה לאנושיות,לחיבור, לבית.
הגאולה לא מחכה
באיזה סוף דרך,
היא בתוך הנשימה,
בתוך הדיבור, בתוך הבית,
בתוך חיבור אנושי .
שנזכה להפוך את האש שבלב
למים שמשקים את הבית והחיים,
ואת המערה לרחם שמולידה אותנו
בכל יום מחדש אל תוך
חיים אנושיים של משמעות וחיבור,
יהי רצון שהדיבור הזה, שיצא מהלב,
יחלחל פנימה כגשם של ברכה ורפואה
שנזכה לצאת מהמערות הפנימיות שלנו
לא כדי לשרוף את העולם ,
אלא כדי לגנן ולהשקות אותו
באהבה ובאמונה.
כך הגאולה אכן מצאה כתובת
הלב האנושי
"אנן בחביבותא תליא מילתא"
אדרא זוטא (בפרשת האזינו, דף רפח עמוד א).
אהבתי מאוד